גמרא
פירוש
אֵיתִיבֵיהּ סָפֵק בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן יוֹצִיא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר וְחַיָּיב בְּאָשָׁם תָּלוּי הָא מַנִּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא.
אֵיתִיבֵיהּ נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ אֹתְיוֹם טְמֵאִין וְחַיָּיבִין בַּקׇּרְבָּן נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ לְאַחַר זְמַן טְמֵאִין מִסָּפֵק וּפְטוּרִין מִן הַקׇּרְבָּן וְתָנֵי עֲלַהּ וְחַיָּיבִין בְּאָשָׁם תָּלוּי הָא מַנִּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא.
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת אַחַת שֶׁל חֵלֶב וְאַחַת שֶׁל שׁוּמָּן וְאָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל חַיָּיב חֲתִיכָה סָפֵק שֶׁל חֵלֶב סָפֵק שֶׁל שׁוּמָּן וַאֲכָלָהּ פָּטוּר.
אָמַר רַב נַחְמָן מַאי טַעְמָא דְּרַב קָסָבַר שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת אִיקְּבַע אִיסּוּרָא חֲתִיכָה אַחַת לָא קָבְעָה אִיסּוּרָא.
מַאי אִיכָּא בֵּין אִיקְּבַע אִיסּוּרָא לְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר אִיסּוּרֵיהּ.
אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כְּגוֹן שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת אַחַת שֶׁל חֵלֶב וְאַחַת שֶׁל שׁוּמָּן וּבָא גּוֹי1 וְאָכַל אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא יִשְׂרָאֵל וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה לְרָבָא לֵיכָּא מִצְווֹת בְּעִידָּנָא דַּאֲכַל יִשְׂרָאֵל כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
עוד איתיביה [הקשה לו] ר׳ ירמיה לר׳ זירא, ממה ששנינו: מי ששמעה שמת בעלה וייבמה אחיו, וילדה ולד, ספק בן תשעה לראשון לבעלה שמת, או בן שבעה לאחרון ליבם — יוציא, יגרשנה היבם, והולד כשר, וחייב באשם תלוי. והרי במקרה זה אי אפשר לברר את האיסור! השיב לו: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? שיטת ר׳ אליעזר היא, שמביא אשם תלוי גם כשאי אפשר לברר את האיסור. עוד איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: אם לאחר ששימש עם אשתו נמצא דם על הבגד שלה, שבדקה בו את עצמה, אם היה זה אתיום (תיכף), סמוך לתשמיש — טמאין שניהם, וחייבין בקרבן חטאת, שבא בשוגג על הנדה. נמצא על שלה לאחר זמן — טמאין מספק ופטורין מן הקרבן. ותני עלה [ושנויה בברייתא עליה]: וחייבין באשם תלוי, למרות שאי אפשר לברר את האיסור! השיב לו: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? גם היא שיטת ר׳ אליעזר היא. א ובדומה לרב יהודה בשם רב, ולר׳ זירא בשם רב, כך גם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: היו לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל — חייב אשם תלוי. אבל היתה לפניו חתיכה אחת, ספק של חלב ספק של שומן ואכלה — פטור. אמר רב נחמן: מאי טעמא [מה טעמו] של רב? קסבר [סבור הוא]: שתי חתיכות — איקבע איסורא [נקבע האיסור] מתחילה, שאחת מן החתיכות שלפניו היתה איסור ודאי, ושמא אותה אכל, אבל בחתיכה אחת לא קבעה איסורא [לא נקבע איסור], שמא אין כאן איסור כלל. ושואלים: מאי איכא [מה יש הבדל] בין הטעם שנתן רב נחמן, שבשתי חתיכות איקבע איסורא [נקבע איסור], לטעם שנתן ר׳ זירא, שבחתיכה אחת אי אפשר לברר איסוריה [איסורו], לבין הסברו של רבא, שהדבר נלמד מלשון הכתוב ״מצוות״, בלשון רבים? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] כגון שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ובא גוי ואכל את הראשונה, ובא ישראל אחריו ואכל את השניה, לרבא — ליכא [אין כאן] ״מצוות״, כי אין שתי חתיכות בעידנא דאכל [בזמן שאוכל] ישראל, אלא רק חתיכה אחת, ופטור מאשם תלוי. וכן לשיטת ר׳ זירא — אי אפשר לברר איסוריה [איסורו], שכבר נאכלה החתיכה השניה, וגם לשיטתו פטור. אבל לשיטת רב נחמן — איקבע איסורא [נקבע האיסור] מתחילה, שהיתה שם חתיכת חלב, ולכן חייב. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו, ר׳ אליעזר אומר: כוי, שספק אם הוא חיה שחלבה מותר, או בהמה שחלבה אסור, וחייבים על שגגתו חטאת — חייבין על חלבו אשם תלוי, למרות שלא נקבע האיסור, שמתחילה אין בו איסור ודאי! השיב לו רב נחמן: ר׳ אליעזר לא בעי קביעותא לאיסורא [אינו מצריך קביעות לאיסור] כדי לחייב אשם תלוי. עוד איתיביה [הקשה לו] רבא ממה ששנינו: אשה שמת בעלה בלא בנים ונתייבמה, וילדה ולד, ספק בן תשעה לראשון לבעל, או בן שבעה לאחרון ליבם — יוציא והולד כשר, וחייבין באשם תלוי, והרי לא נקבע שם איסור מתחילה! השיב לו רב נחמן: הא מני [זו גם כן כשיטת מי היא]? כשיטת ר׳ אליעזר היא, שאינו מצריך איסור קבוע כדי לחייב אשם תלוי. עוד איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו במשנה: המשמש עם אשתו, נמצא דם על הבגד שלו — טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה אתיום (מיד) — טמאין וחייבין בקרבן, אבל נמצא על שלה לאחר זמן — טמאים מספק ופטורין מן הקרבן; ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: וחייבין באשם תלוי, למרות שלא נקבע איסור! אישתיק [שתק] רב נחמן. לבתר דנפק [לאחר שיצא מבית המדרש], אמר: מאי טעמא לא אמרי ליה דהא מני [מה טעם לא אמרתי לו שברייתא זו כשיטת מי היא] — שיטת ר׳ מאיר היא, דלא בעי קביעותא לאיסורא [שאינו מצריך קביעות לאיסור] כדי לחייב אשם תלוי, דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט בשוגג אשם תלוי בחוץ מחוץ למקדש — ר׳ מאיר מחייב אשם תלוי, משום שחיטת קדשים בחוץ, ולא חטאת, שמא יתברר שלא חטא מתחילה, ואשם זה חולין הוא, וחכמים פוטרין, שהרי מתחילה ספק הוא, ולא נקבע איסורו. ומכאן שלדעת ר׳ מאיר אין צורך בקביעת איסור מתחילה. ושואלים: ואמאי [ומדוע] היה אומר לו רב נחמן שמשנה זו לענין נדה, שיטת ר׳ מאיר היא? לימא ליה [שיאמר לו] ששיטת ר׳ אליעזר היא! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה היה משמיע לנו], שר׳ מאיר בשיטת ר׳ אליעזר קאי [עומד], הולך באותה שיטה. ב אמר רבה בר אבוה אמר רב: היתה חתיכה אחת לפניו, ספק של חלב ספק של שומן, ואכלה — באנו למחלוקת ר׳ אליעזר וחכמים, לדעת חכמים — פטור (שלפעמים צריך שיהיו שם שתי חתיכות), ולדעת ר׳ אליעזר חייב. ושואלים: לדעת ר׳ אליעזר מאי איריא כי אכלה [מה שייך מדוע מדובר דווקא כאשר אכלה] כלומר, כאשר בא לידי ספק? אפילו לא אכלה נמי [גם כן] יכול להביא אשם תלוי, דהתנן [שהרי שנינו במשנה], ר׳ אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום! אמר רב אשי: כוונת רב היא לשיטת ר׳ אליעזר אליבא [על פי] שיטתו של בבא בן בוטא, שאין מביאים אשם תלוי אלא אם בא לידי ספק, דתנן [ששנינו במשנה] שבבא בן בוטא היה מביא אשם תלוי בכל יום, חוץ מן היום שלאחר יום הכיפורים, שרצה להביא גם באותו יום, אלא שהיו אומרים לוחכמים: המתן עד שתכנס לבית ספק, שהרי יום הכיפורים עצמו מכפר על חייבי אשם תלוי, וכן היה נוהג. ג תנו רבנן [שנו חכמים]: היו לפניו שתי חתיכות, אחת של שומן ואחת של חלב, בא ישראל ואכל את הראשונה, בא גוי ואכל את השניה — אותו ישראל שאכל את הראשונה חייב באשם תלוי, וכן אם אכל את השניה כלב, וכן עורב. אולם אם בא גוי ואכל את הראשונה, ואחריו בא ישראל ואכל את השניה — הרי הוא פטור, מפני שלא היתה לפניו אלא חתיכה אחת. ורבי מחייב, שלשיטתו אין צורך בשתי חתיכות. אם אכל את הראשונה בשוגג, ונודע לו שיש בה ספק, ואכל את השניה במזיד, שידע שהוא ספק ואכלה — חייב אשם תלוי על הראשונה, שכשאכל בשגגה היו לפניו שתי חתיכות. אבל אם אכל את הראשונה במזיד, והשניה בשוגג — פטור, שבשעה שאכל בשגגה היתה לפניו רק חתיכה אחת, ורבי מחייב. אם אכל שתיהן במזיד — פטור מכלום, שהרי המזיד אינו מביא קרבן. אכלו שני אנשים את שתיהן בשוגג — שניהן חייבין אשם תלוי. והשני לא מן הדין הוא חייב, שהרי בשעה ששגג היתה שם רק חתיכה אחת, אלא שאם אתה אומר פטור, ומשמע מכאן שהוא זה שאכל את ההיתר — הרי קבעת את הראשונה בחטאת. ומעתה נברר: ומנו [ושיטת מי היא], שאין השני צריך להביא מן הדין? אי [אם] שיטת רבי היא — מן הדין ומן הדין הוא, שהרי לשיטתו גם בחתיכה אחת מביא אשם תלוי! אי רבנן [אם שיטת חכמים], שמביא אשם תלוי רק אם היו לפניו שתי חתיכות, וכי משום הטעם שלא נקבע את הראשון בחיוב חטאת, נימא ליה [נאמר לו] לשני: אייתי [הבא] חולין לעזרה? שהרי אינו צריך להביא אשם תלוי! אמר רב אשי:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush